כתמי ירח – סיפור בהמשכים. אתם קובעים את המשך הסיפור.

דנה
מאת:דנה

פרק 1: מי זאת גּורְבּצ’וֹבָה?

"גוֹרבָּצ’וֹבה! גורבצ’ובה!" אני שומעת אותו קורא בהתלהבות. אני לא מאמינה שהוא קורא לי בשם הזה. סיכמנו שליד אנשים שהם לא משפחה הוא לא קורה לי בשם הזה!  "אבא שלך קורא למישהו?" שואלת יובל, חברה מכיתה ו’2 – אנחנו עובדות יחד על פרויקט ללימודים. "כן," אני עונה ומנסה לשוות לקול שלי טון לא מתרגש. על פנַי אני עוטה ארשת אדישות וממשיכה לכתוב במחברת, אבל בלב אני מתפללת, רק שלא יגיע לכאן. רק שלא יגיע לכאן ויעשה לי בושות. "מי זאת גורבצ’ובה?" יובל שואלת. "עזבי, סתם," אני עונה. והנה זה קורה, שלוש נקישות על דלת החדר שלי ו… הוא פותח את הדלת. ריח של פנקייקים ממלא את המסדרון ומסתנן לחדר. אבא נכנס לחדר כשהוא אוחז בתרווד ובמטלית, פותח את פיו לרווחה, ואני רואה את מבטו המופתע כשהוא מבחין ביובל לידי. אבא קופא במקום, כאילו מישהו עצר סרט כדי ללכת רגע לשירותים. התמונה קצת מצחיקה אותי, אבל אני כועסת ומבוהלת מכדי לצחוק. אבא עומד במקום, פיו פתוח לרווחה בחיוך, ידו אוחזת במותניו, רגל אחת מסוכלת לאחור ו… הזמן קפא. רק העיניים שלו זזות מיובל אלי, ממני ליובל – סורקות את החדר ואת המצב – כן, אבא הבין שהוא היה במרחק רגע מפשלה רצינית. ואיך הוא יתקן את המצב, איך? עוברות כמה שניות מוזרות של נצח ללא תזוזה עם החיוך של אבא על הפנים, ואז כאילו מישהו לחץ שוב על PLAY בשַלט. "הי, יובל, לא ידעתי שאתן כאן יחד. נֹגה, ראית את גורבצ’ובה במקרה?" הוא הצליח לתקן קצת!  "לא," אני עונה. "אז מי זאת גורבצ’ובה?" שואלת פעם שניה יובל. "זו.. אהההממ הכלבה שלנו," אני עונה ומפנה מבט זועף לאבא. "קוּל. לא ידעתי שיש לך כלבה, נגה, את אף פעם לא מדברת עליה." אחרי חשיבה מהירה אני ממציאה ש"היא לא שלנו, היא של דודים שלנו, אנחנו רק שומרים עליה…" אבא מבין את הרמז, וכדי שלא אצטרך לשקר עוד לחברה שלי הוא מזמין אותנו לאכול פנקייקים. בדרך אבא מגניב אלי מבט של "כמעט פישלתי ואני מצטער, אבל ראית איך הצלחתי לתקן?!" ואני מחזירה לו מבט של "איכשהו, אבא, איכשהו, אתה בסדר". כן, אבא ואני מדברים במבטים. אנחנו מבינים זה את זה.

הפנקייקים של אבא טעימים ונימוחים כרגיל. כולנו עסוקים בעונג האכילה, עד שיובל קוטעת את הרגע הנעים-טעים הזה ושואלת שאלה מתבקשת: "מוזר שגורבצ’ובה לא באה להפריע לכם באוכל. מנגו, הכלב שלנו, תמיד מסתער על השולחן כשאנחנו אוכלים." הַתאים במוח שלי מתחילים לעבוד ולחפש תשובה מספקת, אבל אני לא מוצאת ומחליטה לקחת לעצמי עוד פנקייק. אבא מבין שזה באחריותו וממהר לענות, "אההה, היא כבר אכלה, גורבצ’ובה. עכשיו היא בטח מצאה לה מקום לרבוץ. נגה?" אבא פונה אלי ובכך משנה את נושא השיחה, "את זוכרת את האירוע של אימא במכון הערב? היא ביקשה שלא נאחר." אני שותקת לרגע. שכחתי לגמרי מהאירוע של אימא במכון. אימא שלי עובדת במכון וייצמן. היא נבחרה לקחת חלק בפרויקט חדש ומיוחד של המכון יחד עם עוד חוקרים נבחרים, והערב זהו ערב חגיגי עם משפחות ו… נאומים משעממים. "יהיה גם אוכל," אבא מביט בי ומבין מיד על מה אני חושבת. "אז אני באה…" (כאילו  יש לי באמת ברירה.)

השעה שבע בערב בדיוק. אבא ואימא לימדו אותי שלדייק בזמן משמעו לכבד. אבא קורא לאימא מפֶּתח המבואה "טליה!" פניה הרציניות של אימא כאילו מתעוררות לחיים, היא עוצרת את השיחה שהיתה שקועה בה, מחייכת חיוך גדול וממהרת לעברנו. אימא נראית עייפה מאוד – הגיוני, אחרי שהיתה 48 שעות רצופות במכון. היא מחבקת אותי חזק ולוחשת לי באוזן, "גורבצ’ובה שלי, התגעגעתי. אני כל-כך שמחה שהגעת." אני מרגישה איך הלב שלי מתחמם ורגלי נעשות קלות. אני אוהבת שאימא שלי מחבקת אותי. במיוחד אם לא התראינו הרבה זמן. ואז היא נושקת לי ומסדרת לי את הפוני, כמו שתמיד היא עושה, ואני מחזירה את הפוני בדיוק לאותו מצב כמו שהיה קודם. מעין פעולה שגרתית ששתינו מבצעות במחזוריות בלתי ברורה שכזו. אני מביטה סביבי ורואה שכולם לבושים חגיגי מאוד ביחס ליומיום האפור של המכון. במיוחד פרופסור שׂניר עם עניבת הפרפר המוזרה שלא קשורה לג’ינס ולסנדלים, איתם הוא מתהלך בדרך כלל. הוא גם נראה מאד נרגש ביחס להבעה האדישה שלו ביומיום, הגיוני הוא עומד בראש הפרויקט הסודי הזה שאימא לוקחת בו חלק. בכל זאת ההתנהגות שלו נראית לי מוגזמת. כשהייתי קטנה מאוד אהבתי לבקר במעבדה של אימא שלי, שמתעסקת במה שנקרא ביולוגיה מולקולרית. התלהבתי מכל המבחנות, צלחות הפטרי, המכשירים והצפצופים – זה נראה לי כמו עולם קסום ודמיינתי כאן כל כך הרבה הרפתקאות. אבל ככל שאני גדלה אני מוצאת את עצמי פחות ופחות מתעניינת. פתאום זה נראה לי מקום אפור עם הרבה חדרים בצבע לבן עמוסים במכונות שסתם עושות רעש. היום אני מתחברת יותר להיסטוריה, כמו אבא שלי, שהוא מורה להיסטוריה בתיכון השכונתי שלנו. "ניר," אימא פונה אל אבא, "אנחנו יושבים בשולחן 15. נגה, את בשולחן הילדים, שולחן 20." לאימא שלי יש יכולת לבשר בשורות דרמטיות באופן אדיש ביותר. הדרמה היא החלק שלי בבית הזה: "מה???" אני מזדעקת, "אני לא יושבת איתכם?? אני מבודדת? בגולה? עם ילדים לא מוכּרים? אין סיכוי!" אני אומרת, ומרגישה שהכעס מציף אותי. לְמה הגענו? כדי לשבת בנפרד? ועוד אחרי שהרבה זמן לא התראינו. מה הטעם בהבאת המשפחות והילדים, ולמה שאשב עם ילדים שאני לא מכירה. אני כועסת גם בגלל האדישות של אימא, בגלל העובדה שזה נראה לה בסדר לבשר את זה ככה כבדרך אגב. דמעות חונקות את גרוני ואני רצה לכיוון השירותים. אני בקושי רואה ופותחת נסערת את הדלת הראשונה. ברגע שהדלת נפתחת אני רואה מולי מישהו בערך בן גילי עם רעמת תלתלים חומה, עומד מול המראָה ושוטף את ידיו. אני משתתקת. מנגבת את הדמעות בשרוול החולצה ועומדת מולו בתדהמה. אני שוכחת מכל מה שקרה עד עכשיו, עומדת ופשוט בוהה בו. אני לא מאמינה למראה עיני. הוא מזהה כנראה שאני עומדת קפואה מולו ואומר, "המממ, אני חושב שזה שירותי בנים." אני לא מצליחה לענות או לזוז. אני המומה. לפתע הדלת נפתחת ואבא נכנס. "אוקיי, גורבצ’ו…" הוא רואה את הילד מול המראה. "הממ, סליחה," אומר אבא בתחושה שהנה פעם שנייה שהוא כמעט מפשל. "איך אתה יודע שקוראים לי גורבצ’וב?" הילד שואל ומביט אל אבי, ואני מרגישה שחוֹם מתחיל לשטוף את גופי מבפנים. הילד נעמד מולי ומול אבי, מחייך אלינו ומצביע על מצחו "אי אפשר לפספס את זה, הא?" על מצח הילד נראה כתם גדול ובולט בצבע סגול-ורוד. כתם לידה. איך הוא לא מתבייש? איך הוא הולך עם זה ככה בגאווה ועוד צוחק על זה. אני ממשיכה לעמוד שם כשבראשי מתרוצצות מחשבות והרגשות מטיילים בכל עורק בגופי. הילד מושיט אלי יד ואומר, "הי, אני יָהלי, ושם החיבה שלי הוא גורבצ’וב, על שם –" אבא קוטע אותו וממשיך, "מנהיג ברית המועצות לשעבר עם הכתם. ברור, חבר! ייזכר כאחד המנהיגים ש…"  אני מפנה אל אבא מבט שאומר "לא, אל תעשה את זה. אל תתחיל שיעור בהיסטוריה ואל תספר לו עלי". אבא מבין ושותק. רגע מביך של שקט, ואז אני מבינה שזה בעצם תורי. אני מנסה להתעשת ולדבר בטון אחיד: "אני נגה." אני מנסה גם לחייך, אבל בזווית העין אני רואה במראָה שיצא לי די עקום. "את באה לשולחן הילדים?" שואל אותי גורבצ’וב, כלומר יהלי. "כן, בטח, כלומר עוד מעט. קודם אכנס לשירותים הנכונים." יהלי מצחקק אומר, "בטח, ברור, נתראה,"  ויוצא. אני מביטה באבא ונושפת את כל האוויר שאגרתי בחזה בדקות האחרונות. אבא מביט בי במבט של "ראית את זה? מה הסיכוי שזה יקרה? אז אני מבין שבעיית שולחן הילדים נפתרה", ואני הבטתי בו במבט של "לגמרי, אני לא מאמינה שזה קרה, אני המומה, אני לא מצליחה להבהיר את מה שאני מרגישה כרגע". אבא מחבק אותי. איך הוא ידע שזה בדיוק מה שאני צריכה?!

אני נכנסת לחדר השירותים, של הבנות הפעם. בודקת שאין אף אחת בסביבה, נעמדת מול המראָה. אוחזת בשיער הפוני שלי ומסיטה אותו למעלה. אני מתקרבת למראה וסורקת טוב טוב את המצח שלי. כן, הוא שם, באותו המקום. כתם הלידה שלי, הגדול, שמשנה צבעים מסגול לוורוד וכרגע הוא כמעט אדום, מרוב התרגשות. הכתם שאני מתביישת בו מאז שילדים בגן צחקו עלי אחרי שגזרתי לעצמי את הפוני. הכתם שנראה בדיוק כמו הכתם של הילד מהשירותים. אותו כתם בדיוק! אותה צורה, רק בכיוון ההפוך.  אני חייבת לברר את עניין צירוף המקרים המוזר הזה. ומי זה יהלי הזה? ילד שגאה בכתם הענק שלו. שלא מסתיר אותו. שגאה בשם החיבה שלו. שצוחק על זה? גורבצ’ובה מחליטה לצאת לפעולה. שולחן הילדים, הנה אני באה.

מה יתרחש בפרק הבא? יש לך אפשרות לקבוע כאן מטה מה יהיה כיוון העלילה, בבקשה מחכים לך:

רוצה עוד? אפשר להירשם לעדכונים כאן:

מה דעתך על התוכן?

Please rate this

1 2 3 4 5

1 2 3 4 5

1 2 3 4 5

1 2 3 4 5

1 2 3 4 5

תגובות

*

*כתובת האימייל שלך לא תפורסם.
 עיצוב: DVIVO | בנייה: Alice Eitan

כשדנה היתה בת חמש היא יצאה לפיקניק ערב עם אמהּ ואחיה. בדרך לגינה דנה הביטה לשמים, הירח היה מלא ועגול והיא הבחינה במראה מופלא ביותר. דנה קראה בהתלהבות "תראו, הירח עוקב אחרינו".  אימא של דנה חייכה והסבירה שהירח לא מלווה אותנו, כי אם זו רק תחושה שאנחנו מקבלים בשל העובדה שהירח מאוד מרוחק מאיתנו. מאז דנה גדלה והתבגרה ולמדה שיש קשר גם לזווית היחסית שלנו לירח. היום דנה היא אשת חינוך החושבת שחינוך משנה את העולם. דנה אחראית על האתר הזה בו אתם גולשים וגולשות כעת. בסוד נגלה שגם כיום, כשהיא יוצאת לטייל בערב עם בנותיה,  היא נהנית מהמחשבה שאולי בכל זאת הירח שם למעלה דווקא כן מלווה אותן באופן אישי.

צרו קשר:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות